מהי גבריות?
איך "הופכים" לגבר?
ולמה חשוב להבין זאת בהקשרים של טיפול והתפתחות אישית?
הקשר שבין פמיניזם וגבריות
כשמדברים על מגדר, נהוג לחשוב בעיקר על עיסוק בנשים ונשיות.
בציטוטה המפורסם של סימון דה בובואר (פילוסופית וסופרת פמיניסטית) היא כותבת: ״אישה אינה נולדת אישה- היא נעשית אישה״. ציטוט זה מבטא את התפיסה לפיה יש הפרדה בין המין הביולוגי (זכר או נקבה) לבין המגדר (גבר או אישה) ולכן הנשיות היא דבר נרכש ולא מולד.
ציטוט זה, נלקח מתוך ספרה של דה בובואר: ״המין השני״ שפורסם בשנת 1949. התפיסה שהציעה לגבי מין ומגדר השתרשה בחוגים אקדמיים מסוימים. גם בשיח הפופולרי הרחב, אפשר לראות דיונים אודות האופן שבו החברה מגדירה ומעצבת את דמותה של האישה.
תחום הפמיניזם ובתוכו לימודי נשים, התעורר כתגובת נגד לאופן שבו האקדמיה תפסה את הגבר בתור ״האדם האוניברסלי״. בעצם התפיסה השלטת במדע הובילה לביסוסם של תיאוריות ומחקרים על גברים בלבד מתוך הנחה שניתן להכליל מתוכם על כל חתך באוכלוסייה, כולל נשים. במהלך התפתחותו של הפמיניזם, ובעיקר סביב מה שמכונה הגל השני בפמיניזם, התעוררה ההבנה שנשיות היא חוויה מגוונת, שנשים שונות חיות במציאות שונה, מגדירות נשיות בצורה שונה ומקבלות יחס שונה מהסביבה.
ניתן לטעות ולחשוב שהפמיניזם עוסק רק בנשים ונשיות, כאילו רק לנשים יש מגדר. הגבר נתפס כברירת המחדל ״המין הראשון״ והאישה בתור האופציה האחרת: ״המין השני״. אולם החל משנות ה80 התעוררה מודעות גוברת בנוגע למגדר ולימודי גבריות, והחלו מחקרים העוסקים באופן שבו מובנית הגבריות. בעצם גם דמותו של הגבר החלה לקבל מנעד של גוונים וחוויות שונות. בנוסף מתוך השטח עלו עדויות של מטפלים בנוגע לביטוי הייחודי של הפרעות נפשיות מסוימות בקרב גברים, שלא בהכרח עולות בקנה אחד עם הספרות שהייתה קיימת בתחום.
אז מהי גבריות?
השיח הפמיניסטי מערער על קיומה של גבריות אחת, שטוחה ושקופה, כשם שערער על קיומה נשיות אחת אוניברסלית. סוציולוגית אוסטרלית בשם ריווין קונל טענה שגבריות איננה מונח אובייקטיבי בעל הגדרה ברורה, והיא מציעה לבחון אותו בהקשר החברתי והפוליטי. היא טבעה את המונח "גברויות" - זהויות גבריות השונות זו מזו מתקיימות זו לצד זו תוך שהן מתחרות על עליונותן. הגבריות כפי שנתפסת בתרבות המערבית נקראת ״גבריות הגמונית״. גבריות זו היא מודל העל, אותו מאדירה החברה ומציגה בתור צורת הגבריות שיש לשאוף אליה.
אם נבחן לאורך ההיסטוריה, אפילו רק בעשורים האחרונים נוכל לראות שמודל הגבריות עבר שינויים. שינויים אלה מוסברים על פי קונול כתוצר של התחרות בין סוגי הגברויות השונים, שהוביל ״לניצחון״ של זהות מסוימת. גם בימים אלה ניתן לראות תפיסות מגוונות לגבי גבריות בקרב עמים ותרבויות שונות שגם אותה ניתן להסביר מתוך התבוננות בגבריות כמושפעת מהסביבה. בעצם, בכל זמן נתון, התרבות המקומית מעלה על נס צורה אחת של גבריות הגמונית ודוחקת ומדכאת אחרות. גבריות זו מנסה להכתיב את הנורמות והאידיאלים הראויים לגברים באותה חברה.
המצוקה שבלהיות גבר
מתוך מחקרים שערכה קונול, עלה מימד של השוואה. הגברים, במודע ולא במודע, בוחנים את עצמם אל מול הזהות הגברית ההגמונית. הפער בין הגברויות השונות לבין גבריות העל, מעורר תחושות כמו מצוקה וחוסר בטחון. לעיתים קרובות הציפיה להתנהגות על פי הקוד הגברי המקובל, מתווכת על ידי הסביבה המשפחתית מגיל צעיר. משפטים כמו ״בנים לא בוכים״ או ציפייה לכבוש את הרגש, נמצאים בשימוש מגיל צעיר מאוד ומכשירים את הקרקע לפער שבין החוויה האישית של הילד / הנער לבין תפיסת הגבריות אליה הוא מתבקש לציית.
טיפול קבוצתי וגבריות
ישנם מגוון מענים קבוצתיים שיכולים לסייע לגברים להעמיק את ההתבוננות הפנימה, במטרה לעודד הכרות מעמיקה עם עצמם בחיפוש אחר התפתחות אישית.
לדוגמה סדנת דיוקן עצמי, עוסקת בדימוי עצמי, המושפע מאירועי חיים שעברנו בדרך (פרידות, פגיעות, הצלחות, כישלונות, אכזבות או הצלחות) אשר מייצרים דפוסי התנהגות שונים - חלקם משרתים אותנו וחלקם מייצרים חסימה בדרך. הדימוי העצמי גם משפיע רבות על מערכות היחסים בחיינו, ראשית על מערכת היחסים עם עצמנו, וכמובן גם עם אחרים.
במקביל לדימוי העצמי שלנו, ישנו הדימוי שאחרים יוצרים בנוגע אלינו. וגם דימוי זה מורכב וגם הוא דינמי. וגם בנוגע לדימוי שיש לאחרים בנוגע אלינו, ובנוגע לפער בין הדימוי שלהם אותנו לדימוי העצמי שלנו, יש לנו עצמנו דימוי... גם בנוגע לדימוי שאנשים שאינם מכירים אותנו היטב מגבשים בקשר אלינו ובנוגע לפער שבין דימוי זה לדימוי שיוצרים לגבינו אנשים שכן מכירים אותנו היטב, גם בנוגע לזה יש לנו מחשבות ותובנות ודימוי. כל אלה שזורים בתפיסות מגדריות ובמערכת היחסים שאנו מנהלים אל מול הגבריות ההגמונית, ״הנכונה״.
בנוסף, תהליכים של טיפול קבוצתי דינאמי מסייעים ליחיד לזהות חלקים בעצמו שאיננו מודע אליהם ולשקף אותם בצורה בלתי שיפוטית. כך למשל תפיסות בנוגע למי אני, וגם תפיסות בנוגע לעצמי האידיאלי, תפיסות מגדריות והתבוננות כללית על העולם, עשויות להדהד בצורה ברורה מתוך הקבוצה ולהוביל לתובנות חדשות, לתחושת חמלה ואף קבלה עצמית מחודשת.
למפגש הקבוצתי ישנם רבדים תרפויטיים נוספים, עליהם לא נרחיב במאמר זה.
מתוך אמונה בכוחה של העבודה הקבוצתית, אנחנו בדופק מציעים מענים קבוצתיים שנועדו לאפשר מרחב של חקירה עצמית, ולתמוך בתהליכי התפתחות אינדיבידואלים.
לפרטים נוספים על הקבוצות השונות, או להתייעצות, אפשר לפנות אלינו:
אם עניין אותך לקרוא את המאמר- נשמח להזמין אותך להרשם לקבלת תכנים מעניינים בתחום ההתפתחות האישית מידי חודש ישירות למייל- ממש כאן.
לקריאה נוספת:
ריווין קונול (2009) גברויות. הוצאת פרדס
טרנס ריל (1997) אני לא רוצה לדבר על זה: על המורשת הסמויה של דיכאון גברי – ואיך אפשר להשתחרר ממנה. הוצאת עם עובד.
ארווין יאלום, טיפול קבוצתי – תיאוריה ומעשה, כנרת זמורה ביתן
כותבת המאמר: חן פרידמן ביטון, מנהלת תוכן מקצועי