מערערים על ההיגיון והשכל המצמצם ופותחים סקאלות חדשות של פוטנציאלים ממשיים ופרקטיים. בשבועות האחרונים בתוך הסדנאות לפיתוח ארגוני  שאני מעבירה מטעם "דופק", אני מוצאת את עצמי מדברת עם אנשים על אותן נוסחאות מחשבתיות של "אם... אז".... "אם אין פרוטקציה - אי אפשר להיכנס להייטק" "אם אני צריכה גמישות בשעות  - בהכרח לא אמצא תפקיד ניהול" "משרה מלאה בהכרח תמנע ממני להיות עם הילדים שלי – איזון בית-עבודה  הוא בלתי אפשרי" "בשביל להרוויח טוב, צריך לקרוע את התחת" "אני רוצה להשיג עבודה בתחום,

בעולם שבו הסמארטפון הוא איבר נוסף בגוף וההתראה של המייל נשמעת גם ב22:00 בלילה, נוצר סוג חדש של מתח. קוראים לו  טכנוסטרס (Technostress) . זה לא רק עומס, אלא מצב פיזיולוגי ונפשי שבו היכולת שלנו להסתגל לטכנולוגיה פשוט לא עומדת בקצב. המושג טכוסטרס נטבע כבר בשנות ה80, אבל היום הוא הפך למגיפה שקטה.  זוהי תגובה הסתגלותית שלילית  שבה המוח והגוף שלנו מנסים להסתגל למציאות דיגיטלית אינטנסיבית, אך הם משלמים מחיר כבד של שחיקה.   איך טכנוסטרס משפיע על הגוף שלנו? טכנוסטרס הוא לא רק תחושה של

הנעה ללא סמכות פורמלית - אתגר או הזדמנות? לעיתים נדרש מאיתנו להניע אחרים בלי אפשרות להורות, לפקוד או לדרוש. זה יכול להרגיש מאתגר: איך גורמים למישהו לפעול מתוך רצון, ולא מתוך פחד או חובה? כאן נכנסת לתמונה ההבנה שהשפעה אמיתית מגיעה דרך יצירת קשר אמיתי, אמון וחיבור למטרות משותפות , ולא דרך סמכות רשמית בלבד. דוגמה קלאסית מהחיים הארגוניים: מנהל פרויקט שאינו ממונה רשמית על כל חברי הצוות, אך מצליח לגרום לכולם לעבוד בשיתוף פעולה מלא, פשוט כי הוא יוצר תחושת שותפות, מבין את האתגרים ש