על רגשות וחוקי רגש

למה לפעמים כל כך קשה לנו להודות איך אנחנו מרגישים באמת?

איך החברה משפיעה עלינו גם באזורים הכמוסים והפרטיים ביותר שלנו, והאם הרגשות שלנו הם באמת שלנו?

במאמר זה נענה על השאלות ונציג מספר דוגמאות שכיחות שיסבירו לכם היטב למה התכוון המשורר במונח "חוקי רגש".



כולנו יצורים חברתיים, חלקנו קונפורמיסטים יותר וחלקנו פחות. לכולנו אכפת מה אומרים עלינו וחשוב לנו למלא את התפקידים החברתיים שמטילים עלינו, ולעמוד בציפיות החברתיות. הציפיות האלה נלמדות לאורך חיינו באמצעות תהליכי חיברות (סוציאליזציה) שהם דבר מרתק לכשעצמו אך לא נרחיב עליהם במאמר זה.


בכללותו של דבר, אנחנו נבדלים אחד מהשנייה במידת ההתמסרות והציות לחוקים הבלתי כתובים שלמדנו בתהליכי החיברות, לבין הקשבה ופעולה על פי הדבר החמקמק שאפשר להגדיר בתור הרצון החופשי שלנו.

למרות שלא מדובר בהכרח בתגובות טבעיות שלנו לסיטואציה אנחנו בוחרים לפעול באופן שמצופה מאיתנו.

למשל להגיד תודה ובבקשה בלי קשר למידת שביעות הרצון שלנו, לפנות את המקום באוטובוס לאישה הרה או אדם מבוגר, או לעמוד בסבלנות בתור ארוך ומעצבן ולחכות שיגיע תורנו.

בעוד שישנה הסכמה לגבי מה החברה, הקהילה והמשפחה שבה גדלנו מצפות מאיתנו לעשות, יש לרובנו נטייה לחשוב שבתחום הרגש השאירו לנו מרחב חופשי.

הרי רגשות הם דבר טבעי, מתפרץ, אותנטי. יש מי שירחיקו לכת ויאמרו שרגשות הם תגובה פיזיולוגית, התעוררות גופנית מסוימת, שהמוח נותן לה פרשנות ולפיכך הם יצריים וגולמיים.

ובכל זאת קמה קבוצת חוקרים מתחום הסוציולוגיה בשנות ה-70 והצביעה על כך שגם רגשות נתונים להשפעה חברתית. הם טבעו את המונח "חוקי רגש"- חוקים בלתי כתובים אך בהחלט מורגשים, המסדירים מה מקובל ומצופה שנרגיש, ומתי.


דוגמה מצוינת לכך הם ימי זיכרון ואבל לאומיים. כבר מגיל צעיר אנחנו לומדים מהסביבה הקרובה, הבלתי פורמלית איך מרגישים ביום הזיכרון, כמו כן אנחנו מתחנכים על ידי מוסדות הציבור כבר מגיל גן לגבי מה מצופה מאיתנו להרגיש. נוסך על כך הטקסים הלאומיים והמדיה מתגייסים כולם ליצירת אווירה מסוימת לקראת היום המסוים.

האם בכי חרישי בשעת צפירה איננו אותנטי ומהווה מצג שווא חברתי? לא בהכרח. אבל עצם הלמידה שעלינו להביע רגשות של עצב ואובדן, בצורה עוצמתית במהלך יום הזיכרון ובמיוחד ברגעי השיא שלו - מעצבת את המנעד הרגשי שמותר ורצוי שנבטא.


כך למשל התופעה הידועה של צחקוק בשעת הצפירה בקרב ילדים, יכולה להיתפס כאקט של מבוכה גדולה ותובנה בנוגע לגודל המעמד והציפייה החברתית שהוא מביא עמו. תגובת הצחוק מופיעה עקב העדר הבשלות הרגשית להתחבר לעומקו של הרגש המצופה וכן מפני שיכולות האִינְהִיבִּיצְיָה (הריסון העצמי) נרכשות רק בסוף שנות העשרה. בדומה לכך, אנשים רבים מדווחים שככל שעוברות השנים, ימי הזיכרון "מכים" בהם בעוצמה רבה יותר.

אז מה הבעיה עם קצת אבל לאומי?

הרי כחברה אנחנו רוצים לזכור ולציין אירועים משמעותיים ולשמר ערכים מסוימים.

המורכבות מתחילה בכך שפעמים רבות הדעה והרגש הנכונים מוצגים בתור האופציה היחידה וכל סטייה מהם עלולה להביא לתגובה חריפה מהסביבה.

בעצם, חוקי הרגש הם לא רק כללים והמלצות, מאחר והחברה גם אוכפת אותם.

ולא רק שהחברה מפנה אצבע מאשימה וממשמעת את פורעי החוק, גם האנשים לאט לאט מפנימים את המסר ומתחילים להיות השוטרים של עצמם.


רגשות כמו בושה ואשמה מצטרפים כאשר אנחנו חושבים או מרגישים משהו שלא מתיישב עם חוקי הרגש. לחץ וחרדה עשויים להתעורר כאשר אנחנו "נקרעים" בצורה מודעת או לא מודעת בין רצון, רגש או אינטואיציה פנימית, לבין הידיעה שמדובר בדבר לא מקובל.


אם כבר עוסקים בזכרון- אפשר לחשוב על המסע לפולין כנקודת ציון משמעותית בחייהם של בני נוער. בבגרותם, רבים יודעים להצביע על פער רגשי בין הידיעה שעליהם לחוש מזועזעים ועצובים אל מול מראות מסוימים, עדויות והחוויה בכללותה, ועל קושי פנימי והלקאה עצמית שהתעוררו במידה ולא הצליחו להתחבר להרגשה הזו.

מה לי ולזה?

אז ימי זכרון יש פעם בשנה, והמסע לפולין תם ונשלם אבל חוקי הרגש נוכחים בכל היבט בחיינו.

וכאשר אנחנו מודעים לכך שישנם חוקי רגש המשפיעים, זה מאפשר לנו להתחיל להתבונן בעולמנו הפנימי בעזרת משקפיים חדשות, שיאפשרו לקבל תובנות חדשות ומשחררת בנוגע לסוגיות שמעסיקות אותנו.


המטרה שלנו בדופק היא להציע כלים להתבוננות פנימית וליצירת שינוי מיטיב.

לכן הצעד הראשון כמובן הוא ההתבוננות ולאחר מכן יצירת תובנה. ובהקשר זה:

מה שלי באמת?

מה למדתי מהסביבה?


נתייחס לשתי דוגמאות העוסקות בקשר שבין מגדר ורגש:


הגברים בוכים בלילה

מחקרים רבים עוסקים באופן שבו אופן הגידול השונה של בנים ובנות משפיע על ההתפתחות שלהם.

מבלי להיכנס לוויכוח אודות תורשה ולמידה, בהקשר של הבדלים בין המינים, ניתן להסכים כי גברים מחונכים מגיל צעיר להביע איפוק רגשי. רגשות של עצב ופגיעות לא מקבלים עידוד והמשפט "גברים לא בוכים" הוא חלק מהפולקלור התרבותי.

לכן, גברים רבים מתקשים עם חוויות מורכבות רגשית מוצאים את עצמם חסרי אונים, מבוישים ואף חרדים, כאשר הם חווים תגובה רגשית שלילית בעוצמה גבוהה.

הביוש הוא פנימי, כפי שתואר וגם חיצוני- מיותר לתאר את תגובות הסביבה לגבר או נער שיפרוץ בבכי בסיטואציה חברתית מתוחה.

הקושי הוא כה רב עד שחלקם מחברים בין הערך העצמי שלהם לבין יכולתם להיות מאופקים, בלתי חדירים. ובהתאמה, הבטחון העצמי ותחושת הערך והמסוגלות לעיתים מתפוררים בזמן תקופה רגשית קשה.

לא תתחרטי על זה

בהקשר של נשים, אפשר לחשוב על דוגמה קיצונית שתמחיש את עוצמתם של חוקי הרגש.

האם מותר לאם, להביע חרטה על כך שילדה את ילדיה?

ובהתאמה האם מותר לאב להביע חרטה על כל שנהפך להורה?

מה מבין שתי האמירות האלה מערער אותך יותר?

בעוד התגובה השנייה היא מורכבת, היא עשויה להתקבל בחוגים מסוימים, אך התגובה הראשונה היא בגדר טאבו חברתי.

זו אמירה שמפרה את חוקי הרגש של האימהות, לפחות בתרבות שלנו הישראלית.


אפשר רק לדמיין את תגובות הסביבה לאמירה כזו: ביוש והאשמה, השתקה ובקשה לצנזור, הכחשה בדמות ההבטחה "שיעבור לה" הרי ודאי לא יכול להיות היא אכן מרגישה ככה, ואפילו ערעור על שפיותה, אבחון "מצבה הנפשי" שמביא אותה לאמירות כאלה.


נשים רבות מפנות אצבע מאשימה כלפי עצמן ולא מעלות על דעתן לשתף ברגשות כאלה. לעיתים אפילו את הקרובים ביותר. וכאן מתחילה המצוקה.

לקריאה נוספת אפשר לחפש את ספרה של אורנה דונת שהקדישה לנושא זה את עבודה הדוקטורט שלה.

יש אינסוף דוגמאות נוספות שאפשר לחשוב עליהן:

רצונות ומאווים מיניים שאינן נופלים בנורמה ההטרו-נורמטיבית, רגשות שליליים כלפי המשפחה הגרעינית, חוסר עניין בחיים, ועוד...


סיכום חוקי רגש פועלים על כולנו. אין זה אומר שכל הרגשות שאנחנו חווים הם תוצר מלאכותי של החברה, אך לחברה ישנה תרומה משמעותית לעיצוב התחושות והדעות שלנו.


חוקי הרגש הם תלויי חברה וסיטואציה. כך למשל ימי זכרון בארצות הברית הם ימים המוקדשים לקניות, ובתרבויות מסוימות (בעיקר בהקשר דתי) מוות של ילד יכול להיחגג כמאורע משמח.

חלק בלתי נפרד מקיומם של חוקי רגש כולל את האכיפה החברתית שלהם לרבות האכיפה הפנימית. כאשר רגשות ידועים הופכים ללא לגיטימיים, למשהו שאסור להשמיע בציבור, עולה תחושת המצוקה והבדידות בקרב מי שמרגישים וחושבים אותם.


על מנת להגיע לאיזון פנימי ולחיות ברווחה נפשית, עלינו לאוורר גם את הרגשות "פורעי החוק שלנו" ולחפש אחר הדרך לחיות בשלום עם כל החלקים שלנו. ישנן מגוון דרכים לעשות זאת.

אצלנו בדופק מתקיימות התערבויות תהליכיות או חד פעמיות בקבוצה, המאפשרות חקירה עצמית בסביבה בטוחה ואינטימית בהנחיית מקצועית של אנשי טיפול ומנחי קבוצות מנוסים.



למעבר לעמוד סדנאות להתפתחות אישית לחצו כאן

למעבר לדופק לעסקים וארגונים לחצו כאן

לוגו מתוקן -  שקוף דופק.png